איך כיוון הגיטרה הגיע לעולם? ולמה הוא דווקא כזה?

הגיטרה היא כלי מיתר שקיים מזה מאות שנים והוא אחד מהכלים הפופולריים ביותר בעולם כיום. אחד ההיבטים החשובים ביותר בנגינה בגיטרה היא היכולת לכוון אותה באופן נכון. בלי כיוון נכון הגיטרה תישמע לא טוב, אי אפשר יהיה לנגן עליה והמאזינים יגרשו אותכם מהבמה

כתוצאה מכך, כל נגן גיטרה לומד כבר בימים הראשונים כיצד לכוון את הגיטרה בהתאם לסטנדרט שנקבע.

אבל כשחושבים על זה, מאיפה הכיוון הסטנדרטי הזה שכל גיטריסט מכיר הגיע?

היסטוריה של כיוון הגיטרה לוקחת אותנו לימים הראשונים של כלי המיתר. הכלי הראשון שאנחנו יודעים עליו שהיו לו מיתרים היה ככל הנראה הנבל. אותו הנבל שאנו מכירים עוד מימי דוד המלך שזכה לפופולריות רבה גם ביוון העתיקה וברומא. לנבל היו גירסאות שונות וכלים אלו כוונו על ידי הידוק או שחרור המיתרים עד להשגת הצליל הרצוי. עם זאת, הכוונון לא היה סטנדרטי, וניתן היה לכוון כל כלי בצורה שונה.

הגיטרה המודרנית כפי שאנו מכירים אותה כיום מקורה בספרד, אי שם במאה ה-16. בשלב זה לגיטרות היו רק ארבעה מיתרים והן היו מכוונות לכוונון סטנדרטי הידוע בשם "כוונון G פתוח". כוונון זה היה דומה לכוונון המשמש ביוקלילי של ימינו, כאשר המיתרים מכוונים ל-G, C, E ו-A.

עם הזמן, ככל שהגיטרה הפכה ליותר ויותר פופולרית, החלו להופיע כיוונים שונים. במאות ה-17 וה-18, נגני הבארוק בצרפת ובאיטליה החלו להתנסות עם כוונון שונה כדי להשיג צלילים ומרקמים חדשים. הם גם פיתחו מערכת כוונון חדשה המכונה "Reentrant tuning", שאפשרה להם לנגן אקורדים ומנגינות מורכבות יותר.

במאה ה-19, מערכות כוונון חדשות המשיכו לצוץ. אחד הפופולריים ביותר נקרא "דרופ D ", שבו מיתר ה-E הנמוך מכוון עד ל-D. כוונון זה מאפשר לגיטריסטים לנגן power chords בקלות ועדיין נמצא בשימוש נרחב במוזיקת רוק ומטאל כיום.

הסוגים השונים כל שיטות הכיוון השונות גרמו לכך שגיטריסטים נאלצו לכוון מחדש את הכלים שלהם כדי לנגן שירים מסוימים או סגנונות מוזיקה שונים וזו התחילה להיות בעיה של ממש.

כדי לפתור את הבעיה הזו היה צורך לבחור שיטת כיוון שתהיה מספיק רב-תכליתית לשימוש במגוון ז'אנרים מוזיקליים, תוך שהיא גם קלה ללמידה ולנגינה.

בתחילת המאה ה-20 הופיעו לראשונה גיטרות בעלות מיתרים ממתכת. לגיטרות אלו היה צליל בהיר וחזק יותר מקודמותיהן עם מיתרי הניילון והן דרשו כוונון שונה כדי לנצל את התכונות הייחודיות שלהן. בערך בתקופה הזו נוצרה שיטת הכיוון שאנחנו משתמשים בה עד היום, שיטה שהפכה לסטנדרט ובה המיתרים מכוונים ל-E, A, D, G, B ו-E, מהנמוך לגבוה ביותר.

שיטה זו נבחרה מכיוון שהיא מאפשרת לנגן מגוון רחב של אקורדים וסולמות, תוך שהיא גם פשוטה יחסית ללמידה וזכירה. וכך לראשונה, התאפשר לגיטריסטים לנגן במגוון אקורדים וסולמות מבלי לכוון מחדש את הכלי שלהם במעבר בין שירים וסגנונות ולכן שיטה זו משמשת במגוון רחב של ז'אנרים מוזיקליים, מרוק ופופ ועד ג'אז וקלאסי.

חשוב לזכור שבעוד ששיטת הכיוון סטנדרטית נמצאת בשימוש נרחב כיום, היא אינה חפה ממגבלות וגם היום ישנם גיטריסטים שמעדיפים להשתמש בשיטות אחרות, שיכולות להציע צלילים ומרקמים ייחודיים שאינם אפשריים עם כוונון סטנדרטי.

עם זאת, עבור רוב הגיטריסטים, שיטת הכיוון הסטנדרטית נותרה השיטה המומלצת לנגינה ברוב המוחלט של המקרים.